פארק לאומי צינגי ושדרת הבאובב

למחרת פגשנו את המדריך (תוכי) ויצאנו לעוד שעה וחצי נסיעה (רק 17 ק"מ) לפארק עצמו. זה לא ייאמן שזאת הדרך לפארק צינגי שהיא אחת האטרקציות המרכזיות במדינה. מטולטלים, מאובקים ומזיעים הגענו. התחלנו בטיול. בהתחלה לא משהו. נראה כמו שביל טוב בכרמל, אבל אז נכנסים ליער, רואים לאמור עייף ושתי זיקיות, ואז מתחיל היופי האמיתי. מגיעים לצינגי. קצת קשה להסביר מה זה צינגי... אלה סלעים (lime stone) שהמים חתרו בהם במשך שנים ויצרו צורות סלע מצוקיות, כשבקצה העליון שלהן יש חודים משוננים... קשה להסביר.. בכל מקרה, הדרך מהיציאה מהיער היא בסגנון ויה-פראטה. היו לנו רתמות סנפלינג ואיבטחנו את עצמנו לכבל שהלך לאורך המסלול. יש שם סולמות, מדרגות סלע, גשר תלוי, עצים מיוחדים והרבה טבע קסום שלא ראינו כמותו עד היום. המסלול אורך כארבע שעות שוות ביותר. התצפית על קודקודי הסלע המחורצים ומשוננים לא מזכירה כלום, כי מעולם לא ראינו משהו כזה. מזכיר משהו חללי. היה בהחלט שווה את שלושת ימי הנסיעה.

אחרי שסיימנו את הסיור בפארק הזה עשינו עוד סיבוב קצר יותר בפארק שנקרא ליטל-צינגי, שזה דומה רק הכל קטן יותר. עדיין מאוד מרשים וייחודי. חזרנו רטובים מזיעה למלון הישר אל הבריכה, שאיכות המים בה לא היתה ברורה. לא אכפת לנו. כל מה שרצינו זה לנקות את כמויות הזיעה שצברנו בטיולים ובנסיעות. מה שהכי עיצבן במלון זה שהווי-פאי היה ממש גרוע. איטי מאוד ולא יציב. זה לא איפשר לנו לראות את חיפה מפסידה לראן 3-0 בליגה האירופאית ולא איפשר לנו להוריד את הפרק השישי של אסוקה... אז נאלצנו, או יותר נכון איתן נאלץ, לפתור עוד תרגיל במתמטיקה.

למחרת בבוקר יצאנו שוב לדרך המטלטלת חזרה למורונדבה. בלי מזגן, עם אבק, עם שמש מחממת, אוטו חורק ושתי מעבורות. המטרה היתה להגיע בזמן לשדרת הבאובב בזמן לשקיעה. אומרים, וצודקים, שייש שם את אחת השקיעות היפות בעולם. הגענו אפילו קצת לפני הזמן וחיכינו לשקיעה. בינתיים הגיעו עוד כמאתיים איש, שזה הכי הרבה שראינו עד כה. התמקמנו עם הרחפן והמצלמות ודפקנו בוק שלם לשורת עצים יפה ומיוחדת, כשמאחוריה הכדור הכתום יורד באיטיות ונבלע באופק, משאיר אחריו צבעים מרהיבים של שמים בכתום, צהוב, ורוד, סגול, כחול ועוד כל מיני גוונים שבנים לא ממש יודעים לזהות בשם. חזרנו למלון מרוצים מהספק היום, אבל קצת עצובים שבקרוב נצטרך להיפרד מאלי וטוסו. יצאנו לארוחת ערב במסעדה טובה ממול המלון.

למחרת בבוקר איתן ואני יצאנו לסיור על החוף. השפל משאיר שם טבעת גדולה של חול שבמרכזה עדיין יש מים. אולי בגלל שזה יום ראשון היו לא מעט אנשים בחוף. חלקם משכו החוצה רשתות דייג שהטמינו לילה קודם. יוצאים הרבה דגים, אבל קטנים קטנים. לכל חבורה כזאת יש בצד, על החול, שלוש נשים שיושבות וממיינות את הדגים לפיילות בצבעים שונים. בים עצמו יש סירות דייג מעץ, חלקן עם מפרש בד מאולתר עם טלאים וקרעים, אבל מחזה יפה. הרמנו רחפן, טיילנו קצת, נכנסנו לים לטבילה וחזרה למלון למקלחת וארוחת בוקר. אלי וטוסו אספו אותנו לשדה התעופה המקומי (שנראה כמו כמה צריפים מחוברים), סלפי אחרון ונפרדנו בהתרגשות.

 

הדרך לצינגי

היום הוא עוד יום של נסיעה. אמרו לנו שש שעות ולקח יותר משמונה. הדרך מתחילה בנוף יפייפה של ירוק ושדות אורז ולאט לאט מתחלפת למשהו צחיח יותר. בחצי הדרך עוצרים במסעדה לצהריים. כאן בפעם הראשונה הבנו שייש תקלה עם הרכב. הנהג נסע לקנות שמן לסדר אותה. מאוחר יותר בערב, כשנגיע לעיר Andasibe (השלישית בגודלה) נגלה שהתקלה מצריכה מוסך. הנהג הוריד אותנו במלון ונסע למוסך. העיר הזאת די מגעילה. רבע השעה שלקח לנו לחצות חלק ממנה עד למלון, הכירה לנו עיר מלוכלכת ברמות, מלא זיהום ממעט הרכבים שנסעו בה, הכביש עמוס בריקשות ואנשים והרבה בלאגן. אז הגענו למלון שלנו שהוא פנינה ירוקה בלב כל האפור הזוהם, פתאום ירוק, פתאום שקט. זה מלון בסגנון קולוניאליסטי-צרפתי עם בונגלו ומדשאות בניהן. אנחנו קיבלנו את הסוויטה, שהיא מבנה עם שני חדרים גדולים, תקרה גבוהה ועיצוב בטוב טעם. מכיוון שהרכב שלנו היה בדרכו למוסך לקחנו ריקשות אופניים לסופר המערבי להתארגן על מצרכים לארוחת צהריים של מחר שתעשה תוך כדי נסיעה. כאן למדנו שהסופרים שאנחנו קונים בהם (יש אחד כזה בכל עיר גדולה מאוד) מאוד יקרים. שילמנו כ- 200 ₪ על כמה מצרכים לאכול למחרת בדרך, שזאת עלות המקבילה לשתי ארוחות ערב במסעדה טובה. עדיף לא לקנות כאן בסופר אלא לעצור במסעדה טובה.

המסעדה של המלון הקולוניאלי שלנו היתה ברמה. טל היתה מאוד מאוד מרוצה מארוחת הערב שלה. שלנו היתה רק סבירה, אבל יחד דימיינו את ארוחת הבוקר בניחוח צרפתי. בין לבין קיבלנו חדשות שהמוסך היה סגור ולכן מחר נצא מאוחר יותר. שמחנו כי במקום לצאת בשש ולקחת את ארוחת הבוקר לדרך, עכשיו יתאפשר לנו לאכול אותה בנחת. והיא לא אכזבה. בופה עם קורנפלקסים שונים, גבינות, קצת ירקות, לחמניות טריות, גרנולה, פירות, נקניקים ועוד דברים לא ברורים שלא נגענו בהם. היה גם שוקולד למריחה וחמאת בוטנים... וקפה איכותי עם חלב סויה לטל. התענגנו. צריך להבין שהקולינריה המדגסקרית (מלאגזית) היא בינונית ומטה. שום אוכל לא דומה למנת המקור שאנחנו מכירים. הכל מגיע עם הרבה רוטב לא טעים שהורס את טעם הבסיס של המרכיב. פשוט לא טעים. לא פעם השארנו חלק ניכר מהארוחה בדיוק כפי שהגיע. כשסיימנו את ארוחת הבוקר המוצלחת התבשרנו שהרכב שלנו צריך להמתין להגעת חלק חילוף, ולכן יש לנו רכב ונהג חלופי ליום המתיש הזה – 11 שעות נסיעה מערבה לקו החוף.

הרכב החדש היה אמנם קצת יותר מתקדם והנהג קצת יותר מהיר, אבל שום דבר לא הכין אותנו לסבל של 11 שעות איטיות, בנוף לא הכי מעניין, עד הגעה בשעת ערב מאוחרת לעיר החוף Morondava. כך סיימנו יום שני ומתיש בדרכים. מורנדבה היא לכאורה עיר תיירות. יש לה חוף, שדה תעופה, ים, ובקרבת מקום את אחד הפארקים היפים של המדינה הזאת... אבל היא לא עיר תיירות כמו שמדמיינים. גם היא אפורה, עמוסה, מלוכלכת, ולא מנצלת את נתוני הפתיחה הטובים שלה. המלון שקיבלנו היה נחמד, מודרני יחסית, עלינו לגג לאכול ארוחת ערב והלכנו לצבור כוחות בשינה לקראת היום השלישי של נסיעות. היום הזה הוא כבר אופרה תחבורתית אחרת. לא דומה לשום דבר שחווינו עד כה. אין כביש. מדובר בדרך שבארץ היינו מגדירים אותה כ- 4X4 מאתגר. התחושה היא כמו במכונת כביסה כשמסביב הררי אבק, מזגן חלקי שלא מצליח להתגבר על שמש חזקה. בהתחלה זה נחמד וכיפי כמו טיול ג'יפים. יש גם כל מיני אתגרי עבירות נחמדים, יש גם שתי מעבורות מעל לנהרות שיש לחצות. יש קטע של כשלוש שעות שהוא בליווי של שני חיילים מצ'וקצקים שאמורים להגן עלינו משודדי דרכים... אבל בשעה השביעית של הנסיעה, כשחם והטלטול לא מפסיק, כבר רוצים להגיע. עוד לא. יש עוד. ואז עוד. גם google maps לא יודע להגיד מתי נגיע, כי הוא לא מזהה שום דרך. אחרי עשר שעות מאובקות ומזיעות, בשעה טובה הגענו למלון. התקבלנו במשקה מיץ לימון צונן ומגבת רטובה (וחומה), קיבלנו בונגלו ללא מזגן וללא מאוורר. למדנו שחשמל יש רק 5 שעות בערב ועוד כמה שעות בבוקר. קצת מציק, אבל מספיק לנו.

 

ראנומופאנה

היום הוא יום של כ-8 שעות נסיעה עד ל- Ranomafana. נסיעה קשוחה שמתחילה בנוף צחיח וככל שעולים צפונה לכיוון מרכז האי הנוף הופך יותר ירוק ולקראת הסוף אפילו יערות עבותים וצפופים. משלב כלשהו החקלאות מתבססת יותר ויותר על שדות אורז שמפוזרים בטרסות בוואדיות ובעמקים. רק הכביש, אח הכביש, משהו משובש לכל אורכו, לא עוברים 80 קמ"ש וגם זה רק לכמה שניות. רוב הנסיעה היא האצה, נסיעה של כמה מטרים ב-40 קמ"ש, האטה וחזרה להילוך ראשון עקב מכשול בכביש. בדרך גם פזורים כפרים מקומיים שכולם מתקבצים סביב הרחוב הראשי שהוא, במקרה שלנו, הכביש הראשי. ככה שמונה שעות.

לקראת מחצית הדרך עצרנו בשמורת לאמורים בשם Anja שם ניתן לראות אותם ממש מקרוב. קיבלנו מדריך מקומי וגשש מקומי ויצאנו לסיור של כשעה וחצי בשמורה. באמת אפשר היה לראות אותם די מקרוב. הם נמצאים כאן על עצים נמוכים יחסית וכמה פריטים יחדיו. אפשר להגיע עד כדי כך קרוב שאחד מהם בחר לחרבן לי על הכובע. מזל שהקקי שלהם קשיח יחסית. ראינו שם שתי נקבות עם גורי הלאמורים שלהן והתרשמנו מיכולת הטיפוס והאכילה שלהם. החברה האלה אקרובטים. ראינו גם שתי זיקיות גדולות ואיך הגשש שלנו מצליח לפתות אותן לשלוף את לשונן הארוכה לאכול זבוב/פיתיון שהוא הכין.

בערב, בטרם הגענו לכפר Ranomafana, נפגשנו עם מדריך שלקח אותנו לסיור ליילי לחפש לטאות ולאמורים קטנים שרואים רק בלילה. האזור הזה הוא כבר טרופי לגמרי, ירוק ומלא צמחייה... וגם קר בשעות הערב. לנו היה קפוא. התעטפנו טוב ויצאנו לאורך צידי הכביש בו ראינו לאמור שנראה יותר כמו עכבר. קטן ומגעיל. זה שהוא שייך למשפחת הלאמורים לא באמת הופך אותו לחמוד. הוא עכבר ולא מזמן לכדנו כמה כאלה במחסן שלנו. מכאן המשכנו למלון שלנו שנמצא על אחד המדרונים התלולים בעמק הזה. זה אומר מלא מדרגות לעלות מהחנייה ועד לבונגלו שלנו. העלייה הקשה חושפת את הצמחייה הצבעונית שבסביבה ואם לא מתנשפים יותר מדי אפשר לשמוע שבקרבת מקום יש מפל מים רועש. אבל חושך ואין תאורה אז נחזור לזה בבוקר. למזלנו המסעדה שנמצאת בראש המדרון קרובה יחסית לחדר שלנו. שם אכלנו ארוחת ערב סבירה.

בבוקר קמתי מוקדם כדי לראות את הנוף מהבונגלו שלנו ולהרים רחפן. לפנינו היה עמק נוסף שבו זרם הנחל, מפלונים קטנים, טרסות עם שדות אורז, כמובן, והרבה ירוק. על הכביש הסמוך למלון אפשר היה לראות ילדים בתלבושת אחידה הולכים לבית הספר בכפר. לא מקנא בהם על הטיפוס חזרה בדרך הביתה.

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לסיור בפארק Ranomafana שנחשב לאחד הפרקים המרכזיים ללאמורים. הסיור בין כ-4 השעות נערך ביער גשם עבות, בין עצים ענקיים צפופים וגבוהים, לחות ומדרונות תלולים ביותר. היו כאן שיפועים שלא יביישו את צוק מנרה. חוויה כיפית ביותר. בעיקר כשיורדים מהשביל המסומן וחותכים בין הצמחייה. ראינו שלושה סוגי לאמורים, רדפנו אחרים באיטיות בסבך כשהם קיפצו להם בהנאה מעץ לעץ. היה מאתגר פיזית, אבל שווה את זה ונחמד.

אחרי הסיור בפארק חזרנו למלון ואיתן ואני יצאנו לטבילה במרחצאות חמים שבכפר. היה מאכזב – בריכה אחת, כמו בריכת שחייה בינונית שבה מים חמים. גם חייבו אותנו לשים כובע ים. אפשר לחשוב כמה שיער יש לי.

 

טוליאר ואיסאלו

טיסה של שעה וחצי במטוס פרופלור גדול, ונחתנו בטוליאר. המדריך והנהג יצאו לשם יום קודם ברכב שלנו, נסעו כ-15 שעות כדי לפגוש אותנו בשדה התעופה של טוליאר. סליחה על הקטנוניות אבל גם כאן הם לא הגיעו בזמן. את כל הלבנים מהטיסה כבר לקחו ואנחנו ישובים חסרי אונים עם תיקינו במגרש החנייה המאולתר. אחרי חצי שעה הם הגיעו – אלי המדריך וטוסו הנהג. שני חברה נחמדים שלאורך הטיול גילינו כמה טובים הם. מכאן נסענו דרך ה"עיר" למלון שלנו שממוקם בצד השני של העיר. המדריך הסביר שיש בעיר תנועה אז זה יקח קצת זמן. ואכן היתה תנועה, אבל לא זאת שדמיינו. הרחוב הראשי היה מלא באנשים, ריקשות-אופניים, ועגלות שנגררות על ידי זיבו (מעין פרה) או אנשים. שום רכב ממונע. זה מה שהולך כאן. מסתבר שככה זה בעיר הזאת שנמצאת בדרום מערב מדגסקר. ביום חם כאן מאוד, אז הם מסתגרים בבית (בלי מזגן או מאוורר), ובערב הם יוצאים לרחוב הראשי.

המלון שלנו היה מעין לודג' שממוקם על החוף. קיבלנו חדר יפה ליד בריכה שהוארה באור כחול. הכל היה פיין. אכלנו במסעדת המלון ויצאנו לראות את הכוכבים בשפת המים. בבוקר איתן ואני חזרנו לחוף לטיול קצר בחוף. המים שקטים, סירות עץ קשורות לחוף, והרוכלים מתחילים לסדר את מרכולתם בדוכני ממכר מזכרות. רדפנו עם הרחפן אחרי סירות מפרש קטנות, דפקנו בוק צילומים, והלכנו לארוחת בוקר. לקח לה זמן להגיע. בכל זאת אפריקה. 

מכאן יצאנו לסיור קצר בשמורה קטנה וסמוכה. קיבלנו מדריך מקומי שלקח אותנו בין מלא עצי ושיחי מרפא, שלטענתו לכל אחד סגולות מרפא מדהימות. היו שם צמחים לריפוי סרטן, דמנציה, סכרת.... ועד לכאלה שיכולים לשפר את חיי המין שלך.  היו שם גם הרבה עצי באובב בגדלים שונים. לצד הלאמורים, הבאובב הוא אחד הסמלים של מדגסקר. זה באמת עץ מרשים, עתיק (יש כאלה בני אלפני שנים), ובעל צורות מעניינות. באמת באמת מרשים. משם נסענו להצטיידות בטוליאר ומשם פצחנו בשש שעות נסיעה לכיוון צפון-מזרח, לתוך האי, עד לכפר שליד פארק איסאלו. איסאלו נחשב לפארק הלאומי מספר אחת. המלון שלנו מאידך היה רחוק מזה. אולי מה שישנו בו עד כה היה לא מייצג. גם כאן היתה בריכה קטנה מוארת באור כחול, אבל זאת האירה גם על הלכלוך שבמים. החדר היה מלוכלך והאוכל במסעדה המקומית היה לא טעים ולא טרי. אחרי שלושה ימים באפריקה חטפתי את קלקול הקיבה הראשון.

כל זה לא יגרע מפארק איסאלו. עוד בערב הגיע אלינו המדריך רונאלד, שהסביר לנו מה מתוכנן ומה להביא. לרונאלד אנגלית מעולה, אפילו מבטא, ומיד ברור שהוא בעל ידע רב ורצון לחלוק אותו איתנו. או במילים אחרות- חפרן. בבוקר פגשנו אותו שוב ונסענו כרבע שעה עד לכניסה לפארק. הדרך היתה כל כך משובשת (4X4 קשוח) שלא ברור איך זאת הדרך להמלצה מספר אחד בלונלי-פלאנט. הפארק באמת מיוחד בסגנונות הטבע שבו – יש בו הרים וצורות גיאולוגיות מעניינות, יש בו אזורים צחיחים ומאידך יש גם מעט יער ובו כמובן למורים, יש בו בריכות מים וקניון לאורך נחל, מערות קבורה של השבט המקומי והרבה חיות קטנות שרק רונאלד הצליח לראות. הוא היה גשש-חפרן אמיתי. לפחות ההסברים שלו נתנו לנו קצת זמן להסדיר נשימה ולשתות. היה חם בשמש. האזור הזה עדיין שייך לחלק הדרומי של מסקר שמאופיין בסוואנות עם צמחייה נמוכה ויבשה. עשינו טרק של כ-13 ק"מ שהתחיל בטיפוס לנקודת תצפית על ההרים מסביב, שם גם ראינו מעורות קבורה של השבט המקומי. משם ירדנו לבריכה שנראתה כמו נווה מדבר, עם מים ירוקים, מפל קטן וצמחייה ירוקה. כמובן שנכנסנו. הבנים. משם עוד 4 ק"מ עד לנקודת "הפיקניק" בחורשה שבה הוגשה ארוחת צהריים לא רעה בכלל. בסביבה גם הסתובבו למורים וכך פגשנו את הלמור הראשון שלנו. אחרי שסיימנו יצאנו לטיול במעלה הקניון ולאורך הנחל. הכל ירוק, חצי טרופי, מים בכל מקום וטבע משגע. בסוף מגיעים לשתי בריכות גדולות וקפואות, שאין בהן כמעט שמש שיכולה היתה לחמם ביציאה. נכנסנו כמובן. הבנים.  

מכאן המשכנו לראות את השקיעה מנקודת תצפית מתויירת שבה סלע בתצורת חלון. בערב ביקשנו מהמדריך והנהג להוריד אותנו בפיצרייה מומלצת גוגל. זאת אחרי שבערב הקודם בעל המלון ניסה להרעיל אותי. הם הופתעו מהבקשה אבל הצטרפו אלינו. מזל, כי הדרך לשם היתה ארוכה מכפי שזה נראה במפה ובטח כאשר בחוץ חשוך לגמרי. אמנם הבעלים רק הדליק את הטאבון כשהגענו, אבל הצליחו להוציא שלוש פיצות מדהימות אותן חלקנו עם אלי וטוסו. חבל שלא יכולתי להשתתף בחגיגה.

בבוקר הלכנו לכנסייה הקרובה לחזות בכינוס של יום ראשון. היה מעניין. היה יפה לראות אותם פתאום לבושים יפה ולא בבגדים הבלויים שלהם שהתרגלנו לראות.

 

יאללה מתחילים

... וככה שלושה ימים לפני ערב ראש השנה יצאנו לכבוש את אפריקה. טיסת לילה לאדיס-אבבה. נחיתה בארבע בבוקר, השדה עוד ישן. תרתי משמע, עובדי שדה התעופה ישנו על המושבים באולם הנוסעים. בשש הם התעוררו וניגשו לעבודתם בחנויות ובניקיונות. עוד ארבע וחצי שעות טיסה ונחנו בבירתה של מדגסקר – טאנה. יש לה שם ארוך ולכן כולם מקצרים את שמה לטאנה. זה מקובל גם על המקומיים. הנהג אמור היה לחכות לנו עם שלט, אבל לא היה שלט. זאת אומרת היו הרבה שלטים, אבל לא שלנו. אז בינתיים החלפנו כסף, קנינו סים מקומי ואז הגיע בלאזה, מנהל הסוכנות. זאת לא תהיה הפעם האחרונה שהנהג שלנו מאחר.

מהשדה נסענו למלון שלנו. איך שיוצאים מהשדה תעופה מקבלים את אפריקה לפרצוף. הדרך עוברת בכפרים מבתי חימר, שדות אורז שנחרשים על ידי שור ומחרשה, הרבה עבודה ידנית כמו לפני הרבה מאוד מאוד שנים. האנשים יחפים ובבגדים בלויים. זה לא שהם לא נראים מסכנים. הם חיים את מה שייש. כשנכנסים לעיר עצמה המצב קצת יותר טוב, אבל עדיין ברור שהעוני בכל פינה. המלון שלנו די נחמד, קומה שלישית ללא מעלית, אבל כח-אדם זול לא חסר פה כדי שיעלה לנו את התיקים. כאן ישבנו עם בלאזה להבין לפרטים את התוכנית לימים הקרובים. איתן ואני יצאנו לחפש סופר להתארגנות. האיש בקבלה הפנה אותנו לרחוב ליד המלון והנחה אותנו ללכת בו כחמש דקות. כמובן שזה לא היה כזה פשוט, הוא שכח לציין שייש לפנות בכמה רחובות עמוסים, אבל בסוף הגענו. אפילו מצאנו את הדרך חזרה. בערב יצאנו לארוחת ערב במסעדה מומלצת גוגל. קצת מפחיד. הרחובות תלולים, אין תאורת רחוב, אין מדרכה מסודרת. הריח לא משהו, ובמלון הזהירו אותנו מקייסים. בסוף הגענו. זאת היתה מסעדה סמי-צרפתית, סמי-יוקרתית. אוכל סביר. ישבנו שם כשעה, במהלכה כבה האור (ככל הנראה כל החשמל) בערך חמש פעמים. ככה זה שאין מספיק חשמל.

בבוקר נסענו לסיור קצר מאוד בעיר. עלינו לתצפית, ביקרנו בשוק, הסדרנו את הטיסות המקומיות, ויצאנו שוב לשדה התעופה. שם גילנו שייש לנו ארבע שעות עד לטיסה. נחנו, ראינו פרק של אסוקה, אכלנו קצת ונכנסנו לטרמינל. נראה יותר כמו אולם קולנוע קטן משנות השמונים. מעט ספסלי עץ ולוח אלקטרוני אחד. בחדר יש בעיקר לבנים מבוגרים, מזכיר סצנה מסרט שבו הלבנים בורחים מאזור מלחמה.

 It's Time For Africa

בפעם הראשונה שעלה השם "מדגסקר" מיד עלה בראש הסרט בשם הדומה. הרבה שמחה, מוזיקה וצבעים. אחרי כמה שניות המחשבה משתחררת ועוברת לתמוה למה מדגסקר???? איך הגעתם לשם???

אז התשובה פשוטה. מזה שנים ניסינו לנסוע לאפריקה, בעיקר לנמביה ובוטסאונה. פעמיים כשלנו עקב מחלות. הפעם היה ברור שנצליח. כשהטיול התחיל לתפוס צורה הבנו שאנחנו רוצים חופש ארוך יותר. החלטנו להוסיף עוד כשבועיים ביבשת השחורה. השקענו מאמץ רב... בערך עשר דקות... לבחון כל מיני אלטרנטיבות. מדגסקר נראתה לנו כמו מדינה שונה מנמיביה שתיתן לנו מימד אחר לטיול. מכיוון שגם הטיסה למדגסקר עוברת באדיס-אבבה, זה יצא מושלם. אין הרבה מידע על מדגסקר והיא נחשבת למדינת עולם שלישי על באמת. התמ"ג שלה לנפש הוא הוא 1/120 מזה של מדינת ישראל, והיא נמצאת בין סוגרות הרשימה של תמ"ג לנפש בעולם.

אחרי כמה התייעצויות משפחתיות, בדיקה של מועדי החגים, החלטנו על חמישה שבועות באפריקה. נתחיל במדגסקר ומשם נעבור לנמיביה ובוטסואנה. 

אחרי שקצת הבנו מה אנחנו רוצים, התקשרנו עם חברה מקומית שתפרה לנו את הטיול. היא דאגה ללינות והטיסות הפנימיות, לרכב, נהג ומדריך. במדגסקר לא נוהגים לבד. בעיקר כי אין יותר מדי כבישים, וגם אלה שייש אינם בהכרח כבישים כמו אלה המוכרים לנו. השפה המדוברת היא מלאגזית וחלקם יודעים צרפתית. אנגלית לא משהו. בקיצור, אנשים נחמדים, אי אפשר להסתדר לבד.