הדרך לצינגי
היום הוא עוד יום של נסיעה. אמרו לנו שש שעות
ולקח יותר משמונה. הדרך מתחילה בנוף יפייפה של ירוק ושדות אורז ולאט לאט מתחלפת
למשהו צחיח יותר. בחצי הדרך עוצרים במסעדה לצהריים. כאן בפעם הראשונה הבנו שייש תקלה
עם הרכב. הנהג נסע לקנות שמן לסדר אותה. מאוחר יותר בערב, כשנגיע לעיר Andasibe (השלישית בגודלה) נגלה שהתקלה
מצריכה מוסך. הנהג הוריד אותנו במלון ונסע למוסך. העיר הזאת די מגעילה. רבע השעה שלקח
לנו לחצות חלק ממנה עד למלון, הכירה לנו עיר מלוכלכת ברמות, מלא זיהום ממעט הרכבים
שנסעו בה, הכביש עמוס בריקשות ואנשים והרבה בלאגן. אז הגענו למלון שלנו שהוא פנינה
ירוקה בלב כל האפור הזוהם, פתאום ירוק, פתאום שקט. זה מלון בסגנון קולוניאליסטי-צרפתי
עם בונגלו ומדשאות בניהן. אנחנו קיבלנו את הסוויטה, שהיא מבנה עם שני חדרים
גדולים, תקרה גבוהה ועיצוב בטוב טעם. מכיוון שהרכב שלנו היה בדרכו למוסך לקחנו
ריקשות אופניים לסופר המערבי להתארגן על מצרכים לארוחת צהריים של מחר שתעשה תוך
כדי נסיעה. כאן למדנו שהסופרים שאנחנו קונים בהם (יש אחד כזה בכל עיר גדולה מאוד) מאוד
יקרים. שילמנו כ- 200 ₪ על כמה מצרכים לאכול למחרת בדרך, שזאת עלות המקבילה לשתי
ארוחות ערב במסעדה טובה. עדיף לא לקנות כאן בסופר אלא לעצור במסעדה טובה.
המסעדה של המלון הקולוניאלי שלנו היתה ברמה. טל
היתה מאוד מאוד מרוצה מארוחת הערב שלה. שלנו היתה רק סבירה, אבל יחד דימיינו את ארוחת
הבוקר בניחוח צרפתי. בין לבין קיבלנו חדשות שהמוסך היה סגור ולכן מחר נצא מאוחר
יותר. שמחנו כי במקום לצאת בשש ולקחת את ארוחת הבוקר לדרך, עכשיו יתאפשר לנו לאכול
אותה בנחת. והיא לא אכזבה. בופה עם קורנפלקסים שונים, גבינות, קצת ירקות, לחמניות טריות,
גרנולה, פירות, נקניקים ועוד דברים לא ברורים שלא נגענו בהם. היה גם שוקולד למריחה
וחמאת בוטנים... וקפה איכותי עם חלב סויה לטל. התענגנו. צריך להבין שהקולינריה המדגסקרית
(מלאגזית) היא בינונית ומטה. שום אוכל לא דומה למנת המקור שאנחנו מכירים. הכל מגיע
עם הרבה רוטב לא טעים שהורס את טעם הבסיס של המרכיב. פשוט לא טעים. לא פעם השארנו
חלק ניכר מהארוחה בדיוק כפי שהגיע. כשסיימנו את ארוחת הבוקר המוצלחת התבשרנו שהרכב
שלנו צריך להמתין להגעת חלק חילוף, ולכן יש לנו רכב ונהג חלופי ליום המתיש הזה –
11 שעות נסיעה מערבה לקו החוף.
הרכב החדש היה אמנם קצת יותר מתקדם והנהג קצת
יותר מהיר, אבל שום דבר לא הכין אותנו לסבל של 11 שעות איטיות, בנוף לא הכי
מעניין, עד הגעה בשעת ערב מאוחרת לעיר החוף Morondava. כך
סיימנו יום שני ומתיש בדרכים. מורנדבה היא לכאורה עיר תיירות. יש לה חוף, שדה
תעופה, ים, ובקרבת מקום את אחד הפארקים היפים של המדינה הזאת... אבל היא לא עיר
תיירות כמו שמדמיינים. גם היא אפורה, עמוסה, מלוכלכת, ולא מנצלת את נתוני הפתיחה
הטובים שלה. המלון שקיבלנו היה נחמד, מודרני יחסית, עלינו לגג לאכול ארוחת ערב
והלכנו לצבור כוחות בשינה לקראת היום השלישי של נסיעות. היום הזה הוא כבר אופרה
תחבורתית אחרת. לא דומה לשום דבר שחווינו עד כה. אין כביש. מדובר בדרך שבארץ היינו
מגדירים אותה כ- 4X4
מאתגר. התחושה היא כמו במכונת כביסה כשמסביב הררי אבק, מזגן חלקי שלא מצליח להתגבר
על שמש חזקה. בהתחלה זה נחמד וכיפי כמו טיול ג'יפים. יש גם כל מיני אתגרי עבירות
נחמדים, יש גם שתי מעבורות מעל לנהרות שיש לחצות. יש קטע של כשלוש שעות שהוא
בליווי של שני חיילים מצ'וקצקים שאמורים להגן עלינו משודדי דרכים... אבל בשעה
השביעית של הנסיעה, כשחם והטלטול לא מפסיק, כבר רוצים להגיע. עוד לא. יש עוד. ואז
עוד. גם google
maps לא יודע להגיד מתי נגיע, כי הוא לא מזהה שום
דרך. אחרי עשר שעות מאובקות ומזיעות, בשעה טובה הגענו למלון. התקבלנו במשקה מיץ
לימון צונן ומגבת רטובה (וחומה), קיבלנו בונגלו ללא מזגן וללא מאוורר. למדנו שחשמל
יש רק 5 שעות בערב ועוד כמה שעות בבוקר. קצת מציק, אבל מספיק לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה